בדידות בגיל השלישי: דרכים מעשיות לשמור על קשרים חברתיים פעילים
בדידות משפיעה על הבריאות לא פחות מעישון או מחוסר תנועה. איך מזהים אותה, מה אפשר לעשות ואיך המשפחה והקהילה יכולות לעזור.
פרישה מהעבודה, ילדים שעוברים לגור רחוק, פטירה של בן או בת זוג, מגבלות תנועה שמקשות לצאת מהבית. כל אחד מהשינויים האלה, שמאפיינים את הגיל השלישי, עלול לצמצם את המעגל החברתי. התוצאה היא בדידות, תחושה שקטה ומתמשכת שלעיתים קרובות לא מדברים עליה. אנשי מקצוע בתחום הבריאות מתייחסים היום לבדידות כגורם סיכון ממשי, שמשפיע על הגוף ועל הנפש לא פחות מגורמים מוכרים כמו חוסר פעילות גופנית. הבשורה הטובה היא שאפשר לשנות את המצב, וכמעט תמיד יש צעד ראשון שאפשר לעשות כבר השבוע.
בדידות היא לא רק עניין רגשי
קל לחשוב על בדידות כעל עצב חולף, אבל ההשפעה שלה רחבה הרבה יותר. אנשים בודדים נוטים לישון פחות טוב, לזוז פחות, לאכול פחות מסודר ולהזניח מעקב רפואי. לאורך זמן נמצא קשר בין בדידות לבין עלייה בסיכון למחלות לב, לירידה קוגניטיבית ולדיכאון.
חשוב להבחין בין לבד לבין בודד. יש אנשים שגרים לבד ומרגישים מחוברים היטב, ויש מי שמוקפים במשפחה ובכל זאת חשים שאין להם עם מי לחלוק את מה שעובר עליהם. מה שקובע הוא איכות הקשרים ולא רק הכמות שלהם.
סימנים שכדאי לשים לב אליהם
בני משפחה וחברים יכולים לזהות לא פעם סימנים לבדידות עוד לפני שהאדם עצמו מדבר עליה. הסימנים אינם תמיד ברורים, ולכן כדאי להיות קשובים לשינויים הדרגתיים:
- ירידה ביציאות מהבית ובהיענות להזמנות.
- שיחות טלפון ארוכות במיוחד, או לחלופין התחמקות משיחות.
- הזנחה של המראה החיצוני, של הבית או של התזונה.
- שינוי בדפוסי השינה ותלונות על עייפות מתמשכת.
- ביטויים כמו אין לי בשביל מה לקום בבוקר או אף אחד לא צריך אותי.
כשמזהים סימנים כאלה, כדאי לפתוח שיחה פתוחה ולא שיפוטית. לפעמים עצם השאלה איך אתה באמת מרגיש לאחרונה פותחת פתח. חשוב להקשיב באמת, בלי למהר להציע פתרונות, ולתת לאדם להרגיש שמה שהוא מספר חשוב.
מסגרות קהילתיות: יותר ממה שנדמה
כמעט בכל עיר ויישוב בישראל פועלות מסגרות שמיועדות בדיוק למטרה הזו. מועדונים לגיל השלישי, מרכזי יום, קתדראות עממיות, חוגי מוזיקה, ציור, ריקודי עם והתעמלות. רבות מהן מסובסדות על ידי הרשות המקומית, וחלקן מציעות גם הסעות למי שמתקשה להגיע.
מחלקת הרווחה ברשות המקומית והעובדת הסוציאלית בקופת החולים הן כתובות טובות כדי לברר מה קיים באזור. בנוסף, ארגונים ועמותות רבים מפעילים תוכניות של ביקורי בית ושיחות טלפון קבועות עם מתנדבים, שמיועדות לאנשים שמתקשים לצאת מהבית.
התנדבות: לתת ולקבל
אחת הדרכים האפקטיביות ביותר להתמודד עם בדידות היא דווקא לעזור לאחרים. התנדבות בבית ספר, בספרייה, בבית חולים, בעמותה לסיוע במזון או בליווי עולים חדשים מעניקה תחושת משמעות, שגרה ומפגש קבוע עם אנשים. מי שעבד שנים במקצוע מסוים יכול לחלוק את הידע שלו עם צעירים או עם עסקים קטנים.
ההתנדבות לא חייבת להיות תובענית. גם שעתיים בשבוע יוצרות מסגרת וקשרים חדשים. היתרון הגדול הוא שהיחסים נבנים סביב עשייה משותפת, ולא סביב הקושי, וזה מקל מאוד על יצירת חברויות.
מי שלא יודע מאיפה להתחיל יכול לחשוב על מה שהוא אוהב לעשות או על מה שהיה טוב בו לאורך השנים. מורה לשעבר יכולה לסייע בשיעורי בית, מהנדס יכול לתקן ציוד בעמותה, ומי שאוהב לבשל יכול להצטרף למטבח קהילתי. התאמה בין התחביב לבין ההתנדבות מגדילה את הסיכוי להתמיד ולהנות.
הטכנולוגיה כגשר
שיחות וידאו עם הנכדים, קבוצת וואטסאפ של חברים מהשכונה, הרצאות מקוונות ושיעורים דרך המחשב יכולים לחבר מחדש אנשים שמרוחקים פיזית. עבור מבוגרים רבים הטכנולוגיה נראית מאיימת בהתחלה, אבל עם קצת סבלנות והדרכה צמודה היא נעשית טבעית.
במקומות רבים מתקיימים קורסים קצרים לשימוש בסמארטפון ובמחשב שמיועדים במיוחד לגיל השלישי. כדאי לזכור שהטכנולוגיה היא כלי משלים ולא תחליף. שיחת וידאו היא נהדרת, אבל ביקור פנים אל פנים, חיבוק וארוחה משותפת נותרים חשובים.
מה המשפחה יכולה לעשות
בני המשפחה הם לרוב הקשר המשמעותי ביותר, ותשומת לב קטנה עושה הבדל גדול. שיחה יומית קבועה, אפילו קצרה, יוצרת עוגן. מעורבות של ההורה המבוגר בחיי המשפחה, למשל בקבלת החלטות, באיסוף הנכדים או בבישול משותף לחג, משדרת לו שהוא נחוץ ולא רק מטופל.
כדאי גם לעזור בהיבטים המעשיים שמקשים על יציאה מהבית: הסעה קבועה לחוג, עזרה בהרשמה למועדון, התקנת אפליקציה להזמנת מוניות או בירור זכויות להנחות בתחבורה ציבורית. לעיתים קרובות מה שעוצר אדם מבוגר מלהשתתף אינו חוסר רצון, אלא מכשול טכני קטן שאפשר לפתור בקלות.
חיית מחמד יכולה להיות פתרון נהדר עבור חלק מהאנשים. כלב קטן שצריך לצאת איתו לטיול מייצר שגרה, תנועה ומפגשים טבעיים עם שכנים בגינה. עם זאת, ההחלטה צריכה להתקבל בזהירות ובהתאם ליכולת לטפל בבעל החיים לאורך זמן.
אם הבדידות מלווה בעצב מתמשך, בחוסר עניין בדברים שבעבר שימחו, בשינויים בתיאבון או במחשבות קשות, חשוב לפנות לרופא המשפחה או לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש. דיכאון בגיל המבוגר שכיח, ניתן לטיפול, ואין סיבה להתייחס אליו כחלק בלתי נמנע מההזדקנות.
לסיכום, בדידות בגיל השלישי היא תופעה נפוצה אך לא גזירת גורל. שילוב של מסגרות קהילתיות, התנדבות, שימוש מושכל בטכנולוגיה ומעורבות משפחתית יכול להחזיר תחושת שייכות ומשמעות. הצעד הראשון יכול להיות קטן: טלפון לחבר ותיק, הצטרפות לחוג אחד או ביקור קבוע אצל הורה. מה שחשוב הוא להתחיל.
